התעללות חמורה בחוסים במוסד שיקומי בראשית

מוסדות הכליאה של משרד הרווחה ובתי משפט לנוער. פקידי סעד לחוק הנוער ובתי משפט לנוער מנפיקים צווים שיפוטיים ושולחים ילדים לאבדון

הכתבה טלטלה במוסד – פרשת בראשית , 7 ימים , ידיעות אחרונות , יאנה פבזנר-בשן , מרץ 2012

תודות לאתר לשכת הרווחה גבעתיים, רמת גן – מידעון לאזרח

מוסד בראשית המיועד לבעלי הפרעות התנהגותיות קשות מבטיח כי אצלו "הדייר אחראי על הגשמת חלומותי". אלא שתחקיר "7 ימים" חושף עדויות של חוסים ומדריכים לשעבר על אלימות קשה, שיחות טלפון אנונימיות מתוך המוסד הטוענות להתעללויות והורים מודאגים שתוך הפרת צו "חטפו" את ילדיהם מהמסגרת שאמורה להגן עליהם.

אביה של אחת החוסות: "בביקור שלי במקום ראיתי בעיניים שלי איך מדריך תופס בגרון את אחת החוסות, וזורק אותה על הריצפה. אני רוצה לראות שמישהו יגיד לי שאני משקר. מיד הלכתי להתלונן"

התעללות פיזית אכזרית כלפי חוסים במוסד "בראשית" בפיקוח משרד הרווחה

תחקיר / יאנה פבזנר – בשן, 7 ימים, ידיעות אחרונות 09.3.12

מוסד "בראשית" המיועד לבעלי הפרעות התנהגות קשות, מבטיח כי אצלו "הדייר אחראי על הגשמת חלומותיו".
אלא שתחקיר "7 ימים" חושף עדויות קשות של חוסים ומדריכים לשעבר על אלימות קשה, שיחות טלפון אנונימיות מתוך המוסד הטוענות להתעללויות והורים מודאגים שתוך הפרת צו "חטפו" את ילדיהם מהמסגרת שאמורה להגן עליהם.
21 בפברואר 2012, 12 בצהריים. מתחם בית החולים לבריאות הנפש "שער מנשה", בקרבת פרדס חנה – כרכור. ברחוב גוגן 5, מוקף גדר גבוהה ודלת חשמלית, עומד כמבצר קטן המבנה בן הקומה האחת של המרכז השיקומי "בראשית".
בתוכו כ- 30 דיירים המוגדרים כבעלי הפרעות התנהגות קשות, מפוזרים בין החדרים. בעוד כשעתיים, אפרת, אמו של דורון הנמצא שם בצו בית משפט, הולכת "לחטוף" את בנה בן ה- 28 בכוונה לא להחזירו למוסד לעולם.
אפרת (שם בדוי, כמו יתר שמות החוסים ובני משפחותיהם המוזכרים בכתבה) לא שמעה מדורון זה שבעה ימים. זאת למרות שפעמיים בשבוע רשאים דיירי המקום להתקשר הביתה, כל שיחה נמשכת דקות ספורות בלבד.
עכשיו היא יושבת מול האחראים במוסד ופורסת לפניהם את טענותיה הקשות – מכות, עונשים אכזריים המוטלים על דיירי המקום, מסגרת חוקים נושה – טענות שאותן שמעה לא רק מבנה, אלא גם מהורים של דיירים אחרים וגם מצוות מדריכים שהיו חלק מהמציאות היומיומית המורכבת של "בראשית".
כעבור שעתיים היא תכניס את דורון לרכב, כל חפציו האישיים יוותרו בחדרו ואיום שלילית האפוטרופוסות ירחף מעליה.
בזמן שמתנהלת הפגישה של אפרת, כמה קילומטרים משם, בבית קפה קטן בצומת כרכור, אני יושבת עם חוסה נוסף, מוני, בן 28, בעל פנים ילדותיות ויפות. לצדו אמו גילה ואחותו מירב. גם הן לא שמעו ממנו שבוע שלם. עברה שעה מאז שהן אספו את מוני מ"בראשית", והוא עדיין לא מצליח להפסיק לבכות.
אני לא רוצה לחזור. מרביצים לנו שם, מתעללים בנו, צריך להוציא משם את האנשים".
"אתה לא חוזר לשם, מוני. אל תדאג, חמוד", מנסה גילה להרגיע את בנה. "אמרנו להם שיש אירוע משפחתי", היא מספרת לי, "אבל אין שום אירוע".
אני שואלת במה מדובר. "לפני ארבעה שבועות אחד המדריכים נתן לי מכות בראש", משחזר מוני ומדגים. "היו לי כאב ראש וסחרחורת. מדריך אחר העמיד אותי ליד הקיר עם ידיים למעלה ועל רגל אחת. מאלף אותי. שעתיים הייתי צריך לעמוד ככה".
שטף דיבורו של מוני נקטע מפעם לפעם. הוא לוגם מילקשייק תות, מתענג על מתיקותו, כאילו מפצה את עצמו על מה שעבר בתקופה האחרונה. כל סיטואציה שהיה מעורב בה, הוא או חבריו למקום, מעוררת אצלו בכי וגופו מתחיל להתנדנד קדימה אחורה על הכיסא. אמו ואחותו מעשנות בשרשרת, ויושבי בית הקפה נועצים בנו מבטים. ואז נכנסים אפרת ודורון. דורון עושה את צעדי ירח המפורסמים של מייקל ג'קסון וממהר לחבק את מוני. "בן" – כך הוא מכנה את מוני, ומוני קורא לו אבא – "גם אתה ברחת?"
מוני פורץ בבכי שוב. "אל תדאג, בן. אף אחד לא יפגע בך". דורון מצמיד את פניו לפני חברו, מביט היישר אל תוך עיניו כמבקש להפנט אותו ולשכנע.

שיחה אנונימית

לפני פחות משנה הוקם "בראשית", מוסד המופעל על ידי חברה פרטית ששמה "של פרויקטים שיקומיים בע"מ", ועובד בשיתוף אגף השיקום במשרד הרווחה.
אל המקום מגיעים גברים ונשים מעל גיל 18 הסובלים מהפרעות התנהגות או אישיות קשות, בעלי תפקוד גבולי, שיפוט לקוי וסיכון עצמי וסיכון הזולת.

רבים מהם, כפי שמספרים עובדים לשעבר, באו מרקע קשה, מבתים מפורקים. חלקם עברו טראומות לא פשוטות, אחרים הסתבכו עם המשטרה.

לרובם המרכז הזה הוא המסגרת האחרונה שנמצאה מתאימה לצורכיהם. חלקם הגדול נמצא שם בצו של בית משפט.

אתר האינטרנט של "בראשית" מפליג בסגולות המרכז. חזון המרכז, כך נכתב באתר, הוא לקדם את הדיירים במיומנויות בתחומים שונים – תפקוד ביתי, מיומנויות חברתיות ותעסוקה, כך שיוכלו לקיים חיים עצמאיים, מספקים ונורמטיביים, במינימום תמיכה חיצונית ומתוך אחריות אישית".

עמוד "האני מאמין" של "בראשית" מלא בסיסמאות מבטיחות: "לכל אדם יש הזכות הבסיסית לחיות את חייו בקהילה מתוך בחירה חופשית ואחריות אישית כדי שלא יפתח קריירה של 'נכה' / 'מוגבל' / 'חולה נפש'"; "אנו רואים כחובתנו את אימון הדייר להיות אדם יצרני בחברה ולמימוש זכותו לבחירה מושכלת, תוך קבלה בסיסית של זכות הדייר לקבל החלטות 'שגויות'"; הוסטל הינו דגם מוקטן של החברה שבה אנו חיים, הנעזר בגורמים ובתהליכים המתקיימים בקהילה על מנת לעצב התנהגות המותאמת לחיים מחוץ להוסטל"; "הדייר אחראי על הגשמת חלומותיו".
בחלומותיו הגרועים ביותר לא ציפה אביאל, אחיו של ירדן אשר שהה במוסד יותר מחודש, לקבל מאוחר בערב שיחת טלפון אנונימית, שתוביל אותו במהירות ממרכז הארץ לחדרה לקחת משם את אחיו בן ה- 26.
"השעה היתה שמונה וחצי בערב ואני הייתי בישיבה", מספר אביאל, האדם הקרוב ביותר לירדן, "פתאום קיבלתי טלפון לא מזוהה וקול של אישה אמר לי, 'בימים האחרונים מתעללים בירדן שני מדריכים, משפילים אותו ומרביצים לו. אתה חייב להוציא אותו משם מהר". היא לא אמרה לי את שמה, לא רצתה להזדהות. עזבתי הכל וטסתי לשם. אותה עובדת התקשרה אלי שוב, אמרה שלא ישחררו את אחי אם לא אמציא משהו.
"כשהגעתי למוסד התקשרתי לאחראים. אמרתי שאבא שלנו נפטר ואני חייב להוציא את ירדן. אמרו לי 'אין בעיה, אבל רק שתדע שבימים האחרונים ירדן לא מתנהג טוב'. השבתי שחבל שאומרים לי את זה עכשיו, בעשר בלילה, כשאני זה שמתקשר".
"מצאתי את ירדן בחדר שלו, כשמדריכים מארגנים לו תיק. תפסתי אותו ויצאנו החוצה. אז התקשרתי שוב למוסד ואמרתי 'אבא שלנו לא נפטר, אנחנו הולכים למשטרה ותעשו בדק בית, כי המצב אצלכם גרוע'". לא ענו לי אפילו.
עוד באותו לילה נלקח ירדן על ידי אחיו לבדיקות בבית חולים. במקביל פנו השניים לתחת משטרת חדרה.
"שני מדריכים הוציאו אותי החוצה, הפילו אותי והרביצו לי", טוען ירדן בפנינו. "אחר כך הם הכניסו את שתי הידיים שלי בתוך הגדר ובעטו בי, משכו אותי. אחר כך הכניסו אותי לחדר. התפוצצתי מכאב ראש. זה היה משפיל מאוד, לא האמנתי שאני אגיע למצב כזה".
ניסית להתקשר לאחיך?
"לא יכולתי, כי הייתי בעונש. ביקשתי מאחד המדריכים שיתקשרו לאחי ויגידו לו שיבוא לקחת אותי, אבל הוא אמר לי שהוא יחליט אם להתקשר או לא".

"הילד הפך לזומבי"

סיטואציית היום – יום ב"בראשית" מורכבת למדי. צוות עבדי המרכז מתבקש להתמודד עם התנהגויות חריגות, לעיתים קרובות אלימות או מסוכנות. לא פעם נאלצים אנשי הצוות לרסן חוסים באמצעות מה שהם מכנים "אחיזה מכילה", כדי שלא יפגעו בעצמם או בסביבה (הולדינג – לורי שם טוב). אלא ששטף מדאיג של עדויות הזורמות מתוך המוסד, לא רק על ידי חוסים, מעלות את החשש כי סיפורו של ירדן אינו חריג.

מדריכים לשעבר במרכז טוענים בפנינו כי אותה "אחיזה מכילה" התגלגלה לא פעם לאלימות מצד אנשי צוות מסוימים. "את צריכה לראות את זה כדי להבין", מעידה עובדת לשעבר, "בלא מעט מקרים אני לא ראיתי שיטת נטרול, אני ראיתי פשוט אלימות. לעקם ידיים ולדחוף פרצוף של חוסה לתוך הדשא, זה לא הפעלה של כוח סביר. ראיתי מדריך תופס חוסה מהצוואר, משכיב אותה על המיטה ודוחף לה את הראש לכרית".
"באחת הפעמים", מעיד מדריך לשעבר נוסף, "ראיתי במו עיניי את אחד המדריכים דורך עם שתי הרגליים שלו על הראש של חוסה בשירותים".
דורון ומוני היושבים זה לצד זה מספרים כעת בהרחבה על אורח חייהם ב"בראשית". ראשו של דורון מלא בזכרונות ובפרטי אירועים והוא קופץ מדבר לדבר, נזכר בעוד ועוד מקרים, ואלה גוררים תגובה זהה אצל מוני ומפעם לפעם זה מתפרץ לדבריו של זה.
דורון היה רק בן 11 כשחצה את הכביש ורכב נכנס בו. במשך חודשים הוא היה בין חיים למוות, כשהפגיעה הקשה ביותר היתה בראשו. בחלוף הזמן גופו התחזק והבריא, אבל פגיעת הראש נותרה ואליה נוספו תוצאות לוואי כמו אימפולסיביות, רגזנות והתפרצויות זעם. מהר מאוד הגיעו גם הסתבכויות עם המשטרה.
בהיעדר מוסד בארץ המתאים למצבו, נדד דורון ממסגרת אחת לאחרת. בסופו של דבר, תחת צו בית משפט, הגיע למוסד "בראשית" החדש.
"יום אחד אספתי את דורון לחופשה בבית" מספרת אמו אפרת, "ושמתי לב שכשאני מדברת אליו, הוא לא שומע אותי. שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר לי שהוא חטף מכות מאחד המדריכים וכבר תקופה שהוא לא שומעט טוב באוזן ימין. לקחתי אותו מיד לבית החולים הלל יפה, ושם הרופא קבע שיש לו אדמומיות והצטברות נוזלים. עד היום השמיעה שלו פגועה".
אפרת מספרת שבדרך החוצה מהמוסד פגשה את אחד מעובדי המקום והתלוננה בפניו. הוא אמר שהענין יבדק. לאחר שבוע, היא מספרת, קיבלה תשובה שלא היו דברים מעולם. מאוחר יותר יתברר לה כי אותו מדריך שנגדו התלוננה פוטר מהמרכז.
זמן קצר לאחר מכן הגיע דורון שוב לבית החולים. הפעם לא היה מדובר באלימות פיזית כלפיו. שבועיים וחצי הוא הקיא והתלונן על כאבים בבטן, אבל רק כעבור שבועיים לקחה אותו אחת המדריכות כי לקה בכיב קיבה קשה. "את רואה את הצלקות האלה", אומר דורון ומרים אל חולצתו, חושף בפניי את סימני הניתוח על בטנו.
אצל אפרת התחזקה התחושה שמשהו רע קורה במקום שממנו אינה יכולה לקחת את בנה. היא התחילה ליצור קשרים עם מדריכים העובדים במקום ועם כאלה שעזבו. חילקם הסכימו לשתף אותה במה שראו עיניהם, ולפני אפרת נפרסה תמונה קשה מנשוא.
היא מיהרה לפנות לבית המשפט וביקשה להוציא את בנה מהמקום, אלא שזה דחה את הבקשה.
בסופו של דבר החליטה לקחת את החוק לידיים.
אצל מוני הסיפור קצת שונה. לפני שבע שנים הוא אובחן כסובל מהפרעות התנהגות. הוא הוכנס להוסטל פתוח, אבל לא ממש הסתדר שם וחזר הביתה.
"בראשית", נאמר להוריו, זה המקום בשבילו. הוריו מספרים כי הובטח להם שאחרי חודש – חודשיים במקום, מוני יוכל לצאת לעבוד. "סיפרו לנו סיפורים", אומרת אמו. "בפועל הפכו את הילד לזומבי מבוהל ופגוע".
"אחד המדריכים היה מרביץ לי", אומר מוני. "הוא היה מעקם לי את האצבעות, מרביץ לי בצוואר, בראש. זה קרה הרבה פעמים. ניסיתי לספר לאחראים. אמרו לי שיטפלו בזה, אבל לא עשו כלום".
לפני שבוע וחצי הובהלה לבית החולים ניצה, חוסה אחרת מ"בראשית", לאחר ששברה את ידה. היא טוענת כי נפגעה על ידי אחד המדריכים. אביה זועם. "בביקור שלי במקום", הוא מעיד, "ראיתי בעיניים שלי איך מדריך תופס בגרון את אחת החוסות וזורק אותה על הרצפה. אני רוצה לראות שמישהו יגיד שאני משקר. מיד התלוננתי על כך לאחראים".

חצר המשמעת

באחד מבתי הקפה באזור השרון מתכנסים כמה מדריכים לשעבר של "בראשית" כדי לספר לי את מה שסיפרו לאפרת. הם לא הגיעו יחד אלא בקבוצות, אך הסיפורים שסיפרו חזרו על עצמם לא פעם – התעללויות, השארת חוסים שעות ארוכות בחצר בקור או בחום כבד. תשעה מעובדי "בראשית", כמעט כולם כבר לא עובדים במקום, מעידים על התנהגות בעייתית כזו או אחרת במוסד. הם מבקשים ששמותיהם לא יפורסמו.

"הייתי בין הראשונים שעבדו במקום", מספר אסף (שם בדוי). "החזקתי מעמד חודשיים בלבד ועזבתי. לא יכולתי יותר. אז חילקו לדיירים אוכל בצורה מאוד מדודה.
חלק מהדיירים נוטלים תרופות מגבירות תיאבון וכל הזמן ביקשו עוד, ואנחנו היינו נותנים להם מאחורי גבם של האחראים.
"זה לא רק שלא קיבלו מספיק אוכל", מוסיפה יפעת, מדריכה לשעבר, "היו גם מענישים באמצעות האוכל. נותנים רק סנדוויץ' במקום ארוחת ערב. את סשה, חוסה שסבל מבעיות משקל, היו מענישים ככה לא פעם. דורון, הבן של אפרת, היה צועק מרעב, נעמד ליד המטבח וצועק, 'אני רעב, בבקשה, תנו לי לאכול', וגדי היה מגניב לו אוכל".
"לפני שדורון הגיע לאשפוז עם הבטן שלו", ממשיך גדי, מדריך לשעבר, "הוא היה רעב וביקש לאכול. בלילה נתתי לו פרוסה וחטפתי על זה על הראש. לא פעם דיירים היו מתחננים בארוחות לתוספת. על כל דבר קטן, צחוק לא במקום, שיחה באמצע הארוחה – היו מענישים".
כשאני שואלת את דורון, ירדן ומוני על העונשים שקיבלו, חוזרים אותם סיפורים.
"כשמענישים אותנו, אנחנו מקבלים פרוסה אחת עם גבינה. זה אמור להספיק", מספר מוני. "פעמיים – שלוש נתנו לי כעונש לאכול פרוסה עם גבינה במקום ארוחת צהריים", אומר דורון.
מדריכי "בראשית" לשעבר מספרים בזה אחר זה על דרך ענישה נוספת – דיירים שחרגו בהתנהגותם נשלחו לחצר הקטנה, שבה כר דשא מצהיר, ואולצו לשהות שם לעתים שעות ארוכות.
"את סשה היו מענישים המון. יש לו הרבה בעיות, אבל הוא לא בחור אלים. כל הזמן היו מוציאים אותו החוצה ליום שלם, בשמש, מריצים אותו בחצר, והוא שוקל המון וגם חולה אסתמה. היו גומרים אותו", מספרת נדיה, עובדת לשעבר במרכז. "יום אחד הוא היה בחוץ יום שלם, בחום, בקושי שתה או אכל".
"סשה היה עד הלילה בחצר, בשמש הקופחת, מעידה בשיחה אחרת המדריכה לשעבר יפעת. "אחד המדריכים היה מריץ אותו. הוא היה הכי מסכן שם, הפכו אותו לשק חבטות".
מירי, מדריכה לשעבר, מתארת את התמונה הבאה: "באחת הפעמים שהריצו את סשה בחצר, הוא התחנן לכוס מים. ראיתי את אחד המדריכים לוקח כוס חד פעמית מלאה במים, עומד מול סשה, מחזיק אותה מול הפנים שלו ואז מתחיל לשפוך. הוא השאיר לגימה קטנה ונתן לו אותה".
גם החוסים זוכרים היטב את אותה חצר. "השאירו אותי בחצר עד הלילה", מספר ירדן. "פעם בשעה מביאים כוס מים, ואם אתה רוצה עוד, אז אולי יביאו ואולי לא".
"הכריחו אותי ואת דורון לעמוד שעות ארוכות צמוד לקיר", אומר מוני, ודורון היושב לידו מהנהן בראשו ומוסיף, "פעם אחת אחד המדריכים אמר לנו לשבת על כיסא בלי לזוז, בלי לקום, שעות. כשרצינו ללכת לשירותים, אמר לנו, 'תתאפקו'. מוני התחיל לבכות. זוכר, בן, איך בכית ועודדתי אותך?" הוא פונה למוני ששוב מתחיל לבכות.

"חודש לא נרדמתי"

גורם הקשור למרכז "בראשית" מסביר כי המרכז מיועד לאוכלוסיה קשה במיוחד. לצורך כך נבנתה מסגרת בעלת חוקים נוקשים.

התנהגות טובה מזכה בזכויות, התנהגות רעה שוללת אותן. ההגבלות השונות, הוא מסביר, נועדו בסופו של דבר לסייע לחוסים, אולי גם לשמור עליהם או על אחרים.
אלא שלעובדי "בראשית" לשעבר המשוחחים איתנו יש ביקורת רבה על חלק מאותן הגבלות. כחלק מחוקי המסגרת, הם מספרים, מותר לדיירים להתקשר הביתה פעמיים בשבוע. כל שיחה נמשכת דקות ספורות בלבד, ובדרך כלל אחד המדריכים עומד ליד המתקשר ורושם את תוכן השיחה. לא פעם, הם מספרים, כשחלפה הקצבת הדקות נותקה גם השיחה.
"יום אחד עניתי לטלפון", נזכרת נדיה, "זה היה אבא של אחד הדיירים והוא כעס מאוד, סיפר שהיה באמצע תפילת שבת דרך הטלפון עם בנו ומישהו ניתק את השיחה. "איך עושים דבר כזה?"
"הייתי צריכה לרשום את השיחות שלהם" מספרת יפעת. "אם דייר היה מוענש, לא היו נותנים לו להתקשר הביתה". מדריכים נוספים מעידים כי התבקשו לרשום את תוכן השיחות.
"הייתי שם חודש. חודש אחד הספיק לי כדי להבין שאני לא מוכנה לראות את מה שעושים להם שם", מספרת לילך, שלא עובדת במקום זה חודשים, "העליי את הטענות בפני האחראים, על כל מה שראיתי סיפרתי, אבל ביטלו את דבריי".
מדריכים נוספים מספרים כי דיווחו לאחראים על אירועים שונים. "אין עם מי לדבר", אומר גדי. "באחת הפעמים, כשהתקשרתי לדווח על משהו, כעסו שהתקשרתי בשבת".
"ניסיתי לדווח הלאה, מספר משה, עובד לשעבר במרכז, "הבטיחו שיבדקו אבל הרבה לא קרה".
"עבדתי שם חודש וחצי בלבד ועזבתי", מסכם אסף, "אבל חודש שלם אחרי זה לא הצלחתי להירדם בלילות. הלב שלי נשבר. לא כך מתייחסים לבני אנוש ועוד כאלה שלא יכולים להגן על עצמם".

החקירה בראשיתה

כבר עברו ארבע שעות מאז שהקבוצה המשונה שלנו, החוסים ובני משפחותיהם, התיישבה בבית הקפה. "עכשיו ניסע למשטרה להגיש תלונה", אומרת אפרת, וכולם קמים מהשולחן, נדחסים ברכב שלה ונוסעים לתחנת המשטרה של חדרה.

"אני חייב לשמוע שיר של מייקל ג'קסון, יש כאן למישהו?" שואל דורון, "שם כמעט לא יכולתי לשמוע מוזיקה", הוא מתייחס למקום שבו אחראי הדייר על הגשמת חלומותיו.
מאוחר יותר, בתחנת המשטרה, הוא יספר לחוקר שוב את כל מה שכבר סיפר קודם, אחר כך ייצא, ידגים שוב את כישורי הריקוד שלו ויגיד, "חייב קצת מוזיקה, חייב לשכוח".
"בן", הוא פונה למוני, "בואו, תראה לה את הצעדים שלימדתי אותך. נו, אל תתבייש". ומוני נעמד מולנו ורוקד לשניה. יותר משבועיים עברו מאז נלקח דורון על ידי אמו מ"בראשית".
ירדן חוייב לחזור לשם על ידי בית המשפט.
ניצה, ששברה את ידה, נמצאת בביתה כיוון שהיא נזקקת לטיפולים רפואיים, אבל אביה אומר שיילחם שלא תחזור ל"בראשית".
בינתיים חוקרת המשטרה את שהתרחש בין כותלי המוסד הזה. "במשטרת חדרה התקבלו זה מכבר כמה תלונות בגין חשד להתעללות", נמסר לנו משם באמצע השבוע. "התלונות נבדקות והחקירה בראשיתה. בשלב הזה לא ניתן לפרט מעבר לכך".
"בכל יום שעובר הילדים סובלים שם וזה חייב להיפסק", מסכמת לילך בפגישת המדריכים. "שנים עבדתי עם ניצולי שואה ואני לא מסוגלת לחשוב על צעירים וצעירות שבימינו עוברים התעללות כמו שהם עוברים ב"בראשית".

קישורים:

מודעות פרסומת

אבחון, תיוג, טיפול – לעולם לא תדע מה שירותי הרווחה מבשלים לך

.
פגישה עם שירותי הרווחה
.

לפני

לפני פגישה עם שירותי הרווחה.

אחרי

אחרי פגישה עם שירותי הרווחה
שירותי הרווחה ברשויות המקומיות הנם גופים כוחניים, הכופים את האבחונים, התיוגים, והטיפולים על האזרח. כל אזרח המוכר להם הנו מסכן את שמו הטוב, בריאותו ונפשו.
בכתבת תחקיר: "הכי משתלם להגיד מפגרים, ואז לסגור להשפיל להכות" , ידיעות אחרונות , יאנה פבזנר , אוקטובר 2009, סופר על ילדים נורמליים שהושמו ע"י שירותי הרווחה במוסדות לילדים מפגרים, הושפלו והוכו במשך עשרות שנים. וכך נכתב: עובדת במוסד:
"הרי עם ילדים נורמליים יותר קל להסתדר. בגלל זה הם נשארו שם. היה אחד שהיינו נותנים לו להוציא לנו כסף מהכספומט, לפרוט את הצ'קים של המשכורת. הם היו אנשים עצמאיים ובטחנו בהם".

מהאבחון שנערך לדודו דהאן (חוסה במעון) : "הוועדה הוכתה בתדהמה על כך שאדם שאינו מפגר נמצא במעון. אין פלא שהוא הגיע למצב הנפשי הקשה שהוא נמצא בו".
סוף ציטוט.
.
קישורים:

משרד הרווחה -חוטף, מאבחן, מתייג ושולח לגיהנום – מעון מקי"ם למפגרים

קשר השתיקה, התעללות, שיקולים זרים, עושק, ניצול, רמייה, הפקרות – במוסדות בפיקוח משרד הרווחה לאורך עשרות שנים.

תחקיר: "הכי משתלם להגיד מפגרים, ואז לסגור להשפיל להכות" , ידיעות אחרונות , יאנה פבזנר , צילומים: ערן יופי כהן , גדי קבלו, אוקטובר 2009.

כשהגיעו סוף סוף השוטרים ונציגי משרד הרווחה למעון מקי"ם למפגרים, הם הזדעזעו לגלות שם דיירים שכלל לא עונים להגדרה. אבל זה רק חלק קטן מהתמונה. "המוסף לחג" חושף את הסיפור המלא: המנהלת שהרביצה לנערים במקל, החדר החשוך בו נכלאו, המזון המקולקל עם תולעים, המדריך המתעלל שנשפט ונכלא. שניים מהחוסים תובעים עכשיו מיליונים מהמדינה, בלשים פרטיים ממשיכים לחפש אנשים נוספים שנשלחו בטעות לגיהינום.
מאת יאנה פבזנר 9 באוקטובר 2009, מוסף החג, ידיעות אחרונות

בבית קרקע קטן וישן בשיכון ג' בטבריה יושב על הספה אבנר שועה, גבר בן 40, שבשיחת טלפון ראשונה, אחרי חיפושים ארוכים אחריו, אמר: "בואי, אני אספר לך מה שעשו לי, איך הרסו לי את החיים, איך כלאו אותי ל-23 שנים. אני חייב לספר לך".
שועה נאלץ להיפרד מאמו בגיל שמונה. לדבריה, כל שנאמר לה אז הוא שבנה הקטן אינו מתאים למסגרת רגילה. היא לא ידעה שהוא נלקח למוסד למוגבלים שכלית, גם לא ידעה שכך אובחן. היא סמכה על הרשויות שלבטח יודעות מה הן עושות.
עכשיו אנחנו יושבים בדירתה הקטנה. על קיר הסלון תמונות אחיו של אבנר ביום חתונתם. רק הוא נשאר בודד. שועה מדבר בכעס, בלי להפסיק, מתקשה לשמור על רצף כרונולוגי. עמוס זיכרונות נוראים של התעללויות, השפלה ואטימות לב. "למה הייתי צריך להיות שם כל כך הרבה שנים, אם אני לא מפגר?" הוא חוזר ושואל. "למה היו צריכים לקחת לי חצי מהחיים?"
אבנר שועה הוא אחד מתוך כעשרים החוסים של מעון מקי"ם, שבשנת 1998, אחרי שאובחנו מחדש, התגלה שאינם לוקים בפיגור שכלי. אחרי יותר מעשור הם צצים מחדש, מבקשים עזרה, דורשים להשיב את כבודם שנרמס, את השנים שאבדו להם, מסרבים להמשיך לשתוק. משרד חקירות פרטי ממשיך גם היום לנסות לאתר את כולם.
גברת קוגן – כך מכנים אותה כולם גם היום, שלוש שנים לאחר מותה – הייתה בעלת מעון מקי"ם והמנהלת שלו במשך כמעט 50 שנה. זה היה מעון פרטי, כמו מעונות רבים מהסוג הזה, שנמצא תחת פיקוח של משרר הרווחה. ארגון אקים שימש אפוטרופוס לחלק מהחוסים בו.
בשנת 1998 התלוננה תמר יצחקי, לשעבר עובדת במעון, בשיחה אנונימית לפקיד בשירות למפגר במשרד הרווחה, כי המדריך סיימון גלסוולקאר היכה חוסה. אז נשלחו מפקחים מטעם משרר הרווחה, בפניהם החלה להתבהר המציאות הקשה בה חיים החוסים, והמשטרה עורבה גם היא. בעקבות החקירה פוטרו עובדים במעון, ולאחר כשנה הורחקה גם המנהלת שרה קוגן מתפקידה. גלסוולקאר הועמד למשפט ונשלח לכלא.
החקירה מצד משרד הרווחה התנהלה בראשות שילה ספיירו ונעמי ארנן, שגילו לתדהמתן את החוסים שהוחזקו במשך שנים במעון לבעלי פיגור שכלי, למרות שכלל לא היו כאלה. אבל זה היה, למרבה הזוועה, רק חלק קטן מהתמונה. עדויות שאספנו מחוסים ועובדים לשעבר במקום משרטטים לראשונה את הסיפור המבעית במלואו.
בכתבי התביעה שהגישו שניים מהחוסים שאובחנו בטעות, והחלו להתברר בימים האלה, מתוארת מציאות החיים במקום במילים קשות, מצמררות: "כפי שנתברר בדיעבד נוהל המוסד על פי אותם כללים שתוארו בספרו של צ'רלס דיקנס 'אוליבר טוויסט' לגבי מוסד דומה באנגליה במאה ה-19, כולל האטימות והאכזריות של המטפלים, חלקם בעלי נטיות סדיסטיות במיוחד. התנהגותם כללה מכות, איומים, השפלות, הרעבות (למשל שני בקבוקי חלב להכנת דייסה ל-80 איש) וכליאה בצינוק. כמו כן איפשרו לחוסים להתרחץ פעם בשבוע בלבד, בדדך כלל לפני יום ביקורי המשפחות".
פעם הייתה שם, במוסד ברמלה, גינת פרחים וגינת ירקות ופירות, אבל הגינות כבר לא קיימות. גם חדר החושך, שבו היו כולאים את החוסים, כבר איננו. כעת זהו שטח נרחב יחסית עם מבנה אחד גדול, ישן וקודר, ומבנים קטנים מעץ, שחלונותיהם המעוטרים וילונות לבנים פתוחים לרווחה.
היום פועל המוסד תחת הנהלה אחרת. אפילו שמו הוחלף, אולי בניסיון למחוק את זוועות העבר. אבל את הזיכרונות של מי שהיה שם איש לא יוכל למחוק. גם לא את השאלה המציקה, הבלתי נמנעת, נוכח תגובותיהם של כל אלה שהיו אמורים להגן על הילדים ועכשיו טוענים שלא ראו, לא שמעו ולא ידעו: אם במשך שנים התנהלו מעשים כה נוראים במעון מוכר, שאמור להיות תחת פיקוח ממשלתי הדוק, מי ערב שאי שם בארץ לא מתנהלים גם היום, בחשאי, אירועים איומים לא פחות?

ליתום נולדה אמא

חייה של שרה קוגן, האישה שהקימה וניהלה את מקי"ם ביד רמה, לא היו קלים. היא שרדה את השואה ואחריה עלתה לישראל מרומניה. כאן נישאה לדוד קוגן, גינקולוג, ונולד להם בן יחיד, שהיה אף הוא לגינקולוג ועזב את הארץ. במארס 1979 נרצח בעלה במרפאתו בדירתם בתל-אביב במהלומות גרזן על ידי אדם מעורער בנפשו שהתנגד להפלות שביצע. קוגן הייתה זו שמצאה את הגופה. אפשר לנחש שמאורעות קשים מעין אלה משפיעים על נפש האדם.
בשנות ה-50, אז הקימה קוגן את מקי"ם, נקלטו בו ילדים נטושים, עיוורים, אוטיסטים, עבריינים צעירים ונערים עם קשיי לימוד. רק אחרי שנים רבות הוגדר המקום מוסד לבעלי פיגור קל עד בינוני. אלא שבין כתליו המשיכו לגדול ילדים שבדיעבד ובאיחור רב מדי התגלו ככאלו שלא עונים להגדרה.
במשך שנים לא התבצעו אבחונים לחוסים, למרות החוק משנת 1969 האומר כי "לפחות פעם בכל שלוש שנים חייב פקיד הסעד לשוב ולהביא את עניינו של המפגר לפני ועדת אבחון, ורשאי הוא לעשות כן בכל עת על דעת עצמו או לפי בקשת האחראי על המפגר". עו"ד עופר רון, המייצג שניים מהחוסים, מספר כי כשביקש לעיין בתיקים של החוסים נענה על ידי משרד הרווחה כי הם נגרסו, על אף חוק הארכיונים המחייב לשמור תיקים של בעלי מוגבלות שכלית עד שבע שנים לאחר מותם.
במעון שהו בין 90 ל-100 חוסים, כמות גדולה משיכלו להכיל החדרים, ולכן לחלקם כלל לא היה חדר ומיטותיהם הועמדו בשורה ארוכה במסדרון. המדינה, יש לציין, שילמה אז על פי הערכות כ-7,500 שקלים לחודש עבור כל חוסה, כך שהמוסד ביקש לקלוט כמה שיותר חוסים.
משרד החקירות מורן, שגויס על ידי עו"ד רון ופועל בנושא בהתנדבות, ממשיך בימים אלה בחיפוש אחר כל החוסים שאובחנו בטעות. הקושי לאתר אותם נובע מהעובדה שחלקם פוזרו בין הוסטלים. אחדים מהם נמצאים עדיין תחת חסותו של אקים. אחדים שבו לבית הוריהם, מתקשים להסתגל לחיי החופש שמעולם לא הכירו. כשביקשנו לברר במשרד הרווחה מי הם החוסים שאובחנו בטעות, נענינו כי המידע חסוי. משרד הרווחה מסרב גם לענות על השאלה מה מספרם המדויק.
שני חוסים לשעבר במקום – מוטי אוטמזגין, שהוחזק במעון 16 שנה, ודודו דהאן, שהוחזק בו 23 שנה – הגישו תביעה נגד משדד הרווחה, האפוטרופוס הכללי, אקים, יזהר דמארי, מנהל אקים לאפוטרופסות, ומוסד מקי"ם – באמצעות עורכי הדין רענן ועופר רון מחיפה. סעיפי התביעה כוללים כליאת שווא, עושק ילדות, שלילת חירותם של התובעים, מועקה וסבל נפשיים, התעללות גופנית ונפשית מצד צוות המוסד, רשלנות רפואית של הצוות הרפואי שישב בוועדות האבחון השונות, שלילת הזכות לשרת בצה"ל, אות קין של מפגר באדם שאיננו כזה, הפקרת התובע לגורלו לאחר שוועדת האבחון קבעה שאיננו מפגר ומעולם לא היה כזה מבלי לתת לו כלים להתמודד עם מצבו החדש. דהאן, שתביעתו החלה להתברר בחודש שעבר בפני נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, בלהה גילאור, תובע 40 מיליון שקלים, אוטמזגין – 27 מיליון.
"מישהו צריך לשלם על זה שגנבו לי את החיים", אומר דהאן (40), שמתפרנס היום מעבודות ניקיון. "אני רוצה לראות איך הם יסבירו בבית המשפט את מה שעוללו לי". "התעללו בי והשפילו אותי ועד היום אני סובל מסיוטים בלילות", אומר אוטמזגין. "אני רוצה שהאנשים שגזלו ממני את הכבוד שלי והרסו לי את החיים ייענשו".
אוטמזגין נכנס למעון מקי"ם בגיל 14. היום הוא בן 39, גר עם אמו ושני אחיו בדירה מוזנחת באשקלון. בכתב התביעה מצוין כי "אוטומזגין נפגע קשה נפשית משהייה של 16 שנה בין מוגבלים שכלית ללא קשר עם אנשים נורמלים ובמנותק מבני משפחה וזאת כתוצאה מתאוות בצע של המוסד בו הוחזק. מאז שחרורו הוא מתקשה להתאקלם בחברה הרגילה, הן מבחינה נפשית והן מבחינה כלכלית, ללא קורת גג סבירה לראשו וללא מקום עבודה מסודר וזקוק לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי דחוף שיסייע לו לנסות להתערות בחברה הרגילה".
דודו דהאן נולד בבית חולים בתר בחיפה. לאחר לידתו נאמר לאמו, צעירה לא נשואה בת 18, שהתינוק נולד מת. בגיל 7 הוא הגיע מבית המשפחה האומנת שלו ביבניאל למעון מקי"ם, שם נשאר ער גיל 30. עד לפני שנתיים שימש אקים אפוטרופוס שלו. (ראה את הכתבה – אריה סעדה)
"יום אחד נקראתי למשרד של קוגן ואמרו לי "אם אתה רוצה למצוא את המשפחה הביולוגית שלך, תחתום פה על מסמך", מספר דהאן. "זה היה מסמך שבו אני מסכים שאקים יהיו האפוטרופוס שלי. לא ידעתי מה המושג הזה בכלל, אז היא אמרה לי שאפוטרופוס זה מי שיעזור לי למצוא את אמא שלי, ואני חתמתי".
"איך הם החתימו בן אדם שהם מגדירים אותו כמפגר על מסמך כזה?" תוהה עו"ד עופר רון. "אם הוא מפגר, איך הוא יכול בכלל לאשר או לא לאשר משהו כזה? ואני כבר, לא מדבר על השקר שאמרו לו לגבי תפקידו של האפוטרופוס".
דהאן זוכר כי פגש בנציג אקים רק פעם אחת, כשהיה בן 18 לערך. "זה היה כשקראו לי לספר לי שההורים שלי באו יחד איתי ממרוקו באונייה וטבעו, ורק אני ניצלתי".
לאורך השנים שמע דהאן גרסאות שונות ומשונות על מות הוריו, מה שעורר את חשדו. לפני כשנה ניגש למשרד הפנים וביקש תעודת זהות חדשה בטענה שהישנה שלו נשרפה. יחד עם התעודה החדשה, בה מופיע שם אמו, קיבל גם תעודת לידה עם שם האם ומקום לידתו. דהאן מצא את אמו, זו שבמשך כל השנים נאמר לו שהיא מתה, בעזרת שיחה אחת לשירות 144. "המפגר" עשה את מה שהאפוטרופוס שלו, משרד הרווחה והנהלת מקי"ם לא טרחו לעשות.
ה', שגם הוא שוחרר מהמוסד, חי עד היום בהוסטל ואקים עדיין משמש אפוטרופוס שלו. הוא בן 45, ומחצית מחייו העביר במקי"ם. הוא עובד ומתפקד באופן עצמאי. במשך שעתיים ניהל איתי שיחה בהירה ושוטפת. רק תחושת הזמן אצלו מעורפלת, כמו אצל רוב אלו שיצאו מהמעון.

צבעים, מנקים, שליחים

"הרווחיות" של החוסים הבריאים במעון לא הסתכמה רק באלפי שקלים שהעבירה המדינה מדי חודש לקוגן עבור אחזקתם במקום. אחרי שסיימו את עבודתם מחוץ למוסד, הם נאלצו לבצע עבודות שונות במעון: לצבוע, לנקות, לטפל בגינה. במשרדו של עו"ד רון מראה לי דהאן דף נייר בחתימתו, בו הוא מתחייב: "כשמגיע למעון ניגש לעבוד ולעזור איפה שצריך ומבקשים ממנו ולא להגיע לחדר לשמוע מוזיקה עד אחרי ארוחת ערב". ה' מספר ששטף כלים ורצפה.
"איך היו מעבידים אותנו", מספר שועה. "כל היום בניקיונות, בגינה, ובתקופה שבה בנו מבנה חדש אנחנו היינו צריכים לעבוד בשמש, לסחוב שקיות של גבס ולהעמיס אותן על טנדר".
משרד הרווחה סירב לאפשר לנעמי ארנן, מי שאחראית על הצלת החוסים הבריאים והוצאתם מהמעון ומי שניהלה אותו במשך שנה, לשוחח איתנו. עובדים אחרים הם שחשפו בפנינו את סיפוריהם של החוסים. בפי כולם חזרו אותם שמות ושם נוסף: דלית גטניו, עובדת סוציאלית שהחלה לעבוד במוסד בתחילת שנות ה-90. תפקידה, בין היתר, היה לשלוח את החוסים לאבחונים.
"דלית נהגה לשבת במשרד עם גברת קוגן", מספרת אחת העובדות הוותיקות. "כנראה שביקשו ממנה לא להתערב, אחרת איך אפשר להסביר את זה? הבוסית, מה היא מעדיפה, ילדים נורמלים או ילדים עם פיגור? הרי עם ילדים נורמלים יותר קל להסתדר. בגלל זה הם נשארו שם. הם היו עובדים בגינה, צובעים, מנקים. היה אחד שהיינו נותנים לו להוציא לנו כסף מהכספומט, לפרוט את הצ'קים של המשכורת שלנו. אחד מהם היה נוסע לתל-אביב לביתה של גברת קוגן להביא לה אוכל שהיו מכינים במיוחד במטבח. הם היו אנשים עצמאיים ובטחנו בהם".
יכולת להניח בצורה חד משמעית שהם לא סובלים מפיגור שכלי?
"כן. פעמיים הייתי מאושפזת עם בעיות לב בגלל מה שראיתי שם".
התלוננת בפני העובדת הסוציאלית על מה שראית?"התלוננתי, אבל כלום לא קרה".
"זיהיתי חוסים לא מעטים שברור היה שהם לא מפגרים", מספרת עובדת אחרת, "אבל הם שהו במשך שנים רבות במעון ואצל חלקם המצב הוחמר והם התחילו להתנהג כמו מוגבלים. במעון העדיפו להשאיר אותם שם, גם בגלל שיותר קל לטפל וגם בגלל שהם סייעו באחזקת המקום".
דלית גטניו מכחישה את כל הטענות ואומרת כי הם הקפידו לערוך אבחונים מדי שלוש שנים. עוד היא אומרת: "בתקופה שאני עבדתי במעון, חד משמעית לא הייתה שם אלימות. אני לא הייתי נותנת לזה יד".
דודו דהאן סובל מפיגור שכלי לדעתך?
"הוא היה אלים מאוד, הופך שולחנות".
לא פלא. החזיקו אותו 23 שנה במקום לא מתאים.
"אני אישית לקחתי אותו לאבחונים והם קבעו. כל שלוש שנים הוא עשה ועדות אבחון על ידי פסיכולוגית של המוסד:
איך את מסבירה את העובדה שבמקום נמצאו חוסים בריאים?"אני ממש לא יודעת. אני יכולה להיות מופתעת כמוך. אני לא מאבחנת, אין לי את הכלים".
עובדים במקום סיפרו שהתלוננו על היחס גם בפנייך וגם בפני גברת קוגן.
"פה אני רוצה לסיים את השיחה. אני מסרבת לדון בזה".
רוני מלקאי, דוברת משרד הרווחה מסרה בתגובה: "בסוף שנות ה-80 החל האגף לטיפול באדם המפגר לאתר אנשים שמתפקדים ברמה גבוהה והעביר אותם הערכות ואבחונים חוזרים. הדבר נעשה לאחר שהגדרת הפיגור השתנתה בעולם וגם בארץ. כל מי שנמצא ראוי עבר לדיור בקהילה, ומי שנמצא שאינו מתפקד ברמה של פיגור הועבר לטיפול גורמי רווחה אחרים. במהלך שנים אלו הוצאו מהמעונות כ-500 דיירים לסידורי מגורים אלטרנטיביים בקהילה. משרד הרווחה השקיע בחלק מהדיירים שאובחנו כאנשים שאינם מתפקדים ברמה של פיגור שכלי מאמץ טיפולי ושיקומי בלתי פוסק, בתוך המעון ומחוץ לו, מה שאיפשר להם להמשיך ולהתפתח".
בכתבי ההגנה טוענת המדינה: "במשך השנים חל שינוי בסיווג אדם כמפגר. אדם אשר לפני שנים סווג כבעל פיגור קל, יכול להיות שלפי הקריטריונים הקיימים היום לא יסווג עוד ככזה".
הפסיכיאטרית ד"ר מרים פסקין, סגנית מנהל מחלקת ילדים במרכז לבריאות הנפש גהה ומי שאיבחנה את דודו דהאן, הופתעה לשמוע על השינוי בקריטריונים. "אני לא מכירה שינוי כזה, והוא גם לא הגיוני", היא אומרת. "לאחר שמנת המשכל נקבעת, היא לא משתנה ברבות השנים. מה שכן ייתכן מאוד הוא שיכולת שכלית של אדם תיפגע בגלל מצבו הנפשי, מה שקרה לרבים מהחוסים.
"אלו היו ילדים עם קשיי לימוד או בעיות קשב וריכוז קשות, שבאו ממשפחות הרוסות או לא נורמטיביות בסביבה בעייתית. בהגיעם למעון מקי"ם, שלא רק שלא התאים להם כמסגרת אלא גם התאכזר אליהם, הלך מצבם הנפשי והחמיר ויחד איתו היכולות השכליות שלהם. לכן במקרה כזה, אילו אבחונים מקיפים היו נעשים כחוק, המאבחנים היו עולים על הבעיות האלו".
מארגון אקים נמסר בתגובה: "אצלנו קיימים מקרים ספורים מאוד של אנשים שבעבר אובחנו כבעלי פיגור שכלי ואבחונם שונה לאנשים ללא פיגור שכלי. כולם עברו שיחות אישיות וניתנו להם אפשרויות בחירה אחרות. באבחון מחודש נקבע כי כל האנשים נזקקים לאפוטרופוס גם אם אין להם פיגור שכלי. כמובן שהמשכנו ללוות אותם בחייהם ולא עזבנו אותם לנפשם עם שינוי אבחונם.
"באשר לדודו דהאן, עם קבלת האפוטרופסות עליו בהיותו בן 20 נמסר לנו שהוא היה מועמד לאימוץ שלא יצא לפועל מסיבות עיכוב התפתחותי. כידוע, תיק אימוץ הוא תיק חסוי ואין לאפוטרופוס גישה אליו".
בדו"ח שכתבה נעמי ארנן לאחר האבחון המחודש שנערך לדהאן מסכמות המילים בלקוניות את הרס חייו: "ועדת האבחון הוכתה בתדהמה על כך שאדם שאינו מפגר נמצא במעון לאנשים עם פיגור. אין פלא שאדם שקיבל טיפול של אדם עם פיגור הגיע למצב הנפשי הקשה שדודו נמצא בו היום".

מכות בחדר הטיפולים

מתיאורי העובדים והחוסים מצטיירת שרה קוגן כאישה חזקה וקשוחה, שהטילה מורא על החוסים ועל הצוות עצמו. שני דברים היו חשובים לה יותר מכל: שהחוסים יאכלו ושישמרו על שקט. כשאחד מהתנאים האלה לא התקיים, היא הענישה – לפעמים בעצמה, לפעמים באמצעות שליחיה.
"הייתה ילדה אחת שאהבה לעמוד ליד השער של המוסד", מספרת תמר יצחקי. "יום אחד היא סיפרה לאיזה ילד שעבר בסביבה שמרביצים לה שם, והילד סיפר למישהו במוסד עד שזה הגיע לקוגן. היא נתנה לה מכות עם מקל בחדר האוכל וצעקה עליה 'נמאס לי ממך'. היה לה מקל כזה שהיא נהגה להשתמש בו. היא הייתה עוברת בין החניכים בזמן ארוחת הבוקר, ואם מישהו היה מדבר צעקה 'שב בשקט' ומכה מכות קטנות כאלה על הגוף.
"חוסים שלא רצו לאכול, קוגן הייתה דוחפת להם אוכל, מאכילה אותם בכוח. במקרים רבים החוסים הוכו על ראשם בכפות ממתכת בתור עונש על התנהגות שלא נראתה לאנשי הצוות. לפעמים גם קיבלו סטירות לחי חזקות. במקרה אחר קוגן שפכה לחוסה שסירבה לאכול את הצלחת עם האוכל על הראש וצעקה עליה שלה בשואה לא היה אוכל כזה".
"אם היינו מדברים בזמן האוכל", מספר דהאן , "אחד המדריכים היה מעמיד אותנו בפינה, אומר לשים את הידיים מאחורי הגב ולפתוח את הפה. הוא הביא כפית מלח, שם אותה בתוך הפה, אחר כך לקח פפריקה חריפה ושם לנו אותה עם המלח מתחת ללשון. לא הסתפק בזה, לקח פלפל אדום חריף, חתך אותו לחתיכות וגם את זה שם בתוך הפה, בלי מים ובלי שום דבר. מהצהריים עד 8 וחצי בערב היינו צריכים לעמוד ככה, ואם היינו מוציאים את זה החוצה, הוא היה תופס אותנו בחולצה, משכיב אותנו על הרצפה ומכריח להכניס את זה חזרה".
"גברת קוגן רצתה שקט כל הזמן", מספרת ניקול בן חמו, שעבדה כמדריכה במעון במשך כשש שנים. "היה מאוד חשוב לה להימצא בזמן ארוחת הבוקר, כי היא לא יכלה לסבול שחניך ייצא ללא ארוחת בוקר. הייתה מאכילה אותם בכוח ומכה אותם, או מספרת לרפי אהרני ולסיימון גלסוולקאר כדי שיענישו אותם".
שמותיהם של שני המדריכים עולים בכל שיחה. "רפי היה האב הרוחני של סיימון", מספרת בן חמו. "אחרי שרפי קיבל התקף לב הוא פרש, ואז סיימון תפס את מקומו".
"רפי היה מכניס אותנו לחדר, אומר לנו 'תורידו מכנסיים וחולצה ותשכבו'", מעיד ה', "ואז הוא היה מרביץ לנו עם מקל בכפות הרגליים".
דהאן זוכר היטב את החדר הזה: "הוא קרא לזה 'חדר טיפולים'. הוא היה רושם את שמות החוסים שקוגן התלוננה עליהם על קופסת הסיגריות שלו, ואז קורא לאלה שברשימה לחדר טיפולים שלו. פעם אחת, כשאני הייתי בן 10 ו-ה' בן 15, הוא הכניס את שנינו לחדר. היו שם שתי מיטות, אחת שהוא היה מטפל בנו ואחת שהיינו יושבים עליה. הוא שאל 'עם מי אני הולך להתחיל עכשיו?' ומרוב פחד אמרתי לו שיתחיל איתי. הוא אמר 'תוריד נעליים, תוריד את הגרביים, תוריד מכנסיים ואת החולצה'. הוא השכיב אותי על המיטה, לקח ענף של עץ – ענף רק כזה שהוא היה מוציא ממנו את העלים ואת הקוצים – ואז הוא התיישב לי על הרגליים והתחיל להכות אותי בכפות הרגליים. הוא נתן מכות ער שבכיתי. אחרי שסיים איתי הוא לקח את ה' ועשה לו את אותו הדבר".
"הוא היה מכה אותנו עם ענף של עץ רימון", מספר אבנר שועה. "הייתי בורח מרמלה לטבריה בטרמפים בגלל המכות, אבל היו מחזירים אותי למעון".
לאהרני, מספרים דהאן, ה' ושועה, הייתה שיטת ענישה נוספת: "ישיבת צפרדע", ישיבה כפופה, ידיים מושטות קדימה. "אם רפי היה תופס אותנו מדברים בזמן האוכל, הוא היה מעמיד אותנו בישיבת צפרדע ואת האוכל היינו צריכים להמשיך לאכול ככה, בישיבה הזאת", מספר דהאן. "היינו צריכים לשבת ככה שעות, אסור לזוז, גם לא ללכת לשירותים", מוסיף ה'. "אם מישהו היה זז, רפי היה נותן לו מכות עם מקל".
תמר יצחקי החלה לעבוד במקום בראשית שנות ה-90. היא החזיקה מעמד כשנה ולא יכלה עוד. כאחות למוגבלת, לא יכלה לשאת את מה שראתה במהלך התקופה הקצרה שלה במעון. הסיפורים קולחים מפיה ללא הפסקה.
"הייתה ילדה אחת שהרטיבה בלילה, ואותה היו מעירים במכות עם מקל ומושכים לה בשיער. היה ילד שסבל כל הזמן מנזלת. במקום לקחת אותו לרופא, לבדוק אם יש לו אלרגיה, נתנו לו טיפות אף עד שהתמכר להן. אותו ילד נהג לברוח לתל-אביב. יום אחד אחותי מצאה אותו ברחוב והחזירה אותו, ואז קוגן הורתה לקשור אותו כשהוא חצי עירום, העמידה שלושה חניכים, שהיו הכי חזקים במוסד, ואמרה להם לתת לו מכות בלי חשבון. אחד החניכים היכה אותו בפח אשפה, מה שהפיל אותו בבת אחת. כשראיתי את זה, לקחתי אותו לקוגן. שאלתי אותה 'מה זה? את הורית להם לעשות את זה?' את התשובה שלה אני לא אשכח לעולם: 'מה את מרחמת על הנבלה הזה?'".
"הילד הזה הוכה באופן שיטתי", מעירה גם בן חמו. "לעיתים קרובות הוא נקשר לעמוד כדורסל, והחוסים האלימים קיבלו הוראה מגברת קוגן או מאחת העובדות להכות אותו ולהשליך עליו פחיות ובקבוקים. סיימון, בנוכחותי ובנוכחות עוד מישהי, היכה ילד עירום באמצעות חגורה אחרי שגילה שתחתוניו מלוכלכים, כי לא היה נייר טואלט בשירותים".
אם לנערה שנמצאת במקום משנת 1990 – גם היום, תחת ההנהלה החדשה – מספרת כי באחד מסופי השבוע שבתה בילתה בבית, גילתה על גופה סימני חבלה קשים. הילדה סיפרה כי הוכתה על ידי אחד המדריכים. האם צילמה את הסימנים והביאה את התמונות לקוגן. "הגשתי גם תלונה במשטרת רמלה, אך לא קיבלתי מהם כל תשובה בנוגע להתפתחות החקירה", היא מספרת. "כשההנהלה התחלפה, התמונות נמצאו בכספת של גברת קוגן. היא לא עשתה איתן שום דבר".
החוסים, העובדים והאם מספרים על צינוק שבו היו כולאים את החוסים כעונש. "זה היה חדר קטן חשוך בלי חלונות, רק עם מיטות אבן", נזכרת בן חמו. "היו כולאים בו ילדים שהתפרעו. זה עדיף על המכות שהם היו מקבלים. לפחות בחדר הזה אף אחד לא נגע בהם".
"אם היינו מפריעים למורה, או סתם לא מקשיבים, היו מכניסים אותנו לחדר חושך", מספר דהאן. "היו מחזיקים אותנו שם ימים ארוכים, בלי לצאת. את האוכל היו מכניסים דרך פתח קטן שהיה בין הדלת לרצפה. היו משאירים לנו חור קטן בשביל אור. את הנורות היו מוציאים".
גורם במשרד הרווחה, שמכיר היטב את הפרשה, מאשר: "קיבלנו שיחה אנונימית בה סופר לנו על החדר החשוך. הגענו למקום והזדעזענו. גילינו מחסן קטן בלי חלונות שבן אדם לא היה יכול לעמוד בו זקוף. אחרי הביקור שלנו סגרו את החדר".
רפי אהרני אמר בתגובה: "יום טוב שיהיה לה יום כייפי", וניתק.

זהירות, מפקחים בדרך

כיצד ייתכן שלאורך שנים כה רבות כולם ראו ושתקו? התשובה פשוטה: העובדים חששו לדבר כי לא רצו לאבד את מקום עבודתם. כשכבר הגיעו מבקרים למקום, טרחו כדי להסתיר מהם מה באמת מתרחש שם. בימי שלישי, ימי הביקור של המשפחות, רחצו את החוסים והלבישו אותם בבגדים חדשים, למרות שהיגיינה לא הייתה הצד החזק של המקום. "כשהיינו מבקשים מאחת העובדות סבון ומברשות שיניים", מספר דהאן, "היא הייתה נותנת לנו בשקט, שאף אחד לא יראה, ומבקשת שלא נספר".
"אני ראיתי שהשתמשו במעון בפירות וירקות רקובים שהיו בהם תולעים", מספרת יצחקי, "את השאריות של ארוחת הבוקר אף פעם לא היו זורקים, אלא משתמשים בהן לארוחות צהריים. השתמשו גם בקופסאות שימורים שמזמן פג התוקף שלהן. רק ביום הביקורת של משדד הרווחה היו הולכים לקנות פירות משובחים ועושים ארוחת מלכים".
אלה לא היו ביקורות פתע?

"שאלה טובה. אלה היו אמורות להיות ביקורות פתע, אבל איכשהו תמיד שבוע לפני הביקורת קוגן הייתה מתחילה לעשות סדר, מורה לנקות, לסדר חדרי לימוד, למלא אותם בכלים ובמשחקים שלא היו שם, כדי שיראו שהחוסים מועסקים בעבודות יד. מישהו כנראה היה מדווח לה על הביקורת, אחרת איך אפשר להסביר את זה?
"באותה תקופה הייתי מדווחת לפקיד אחד באגף לטיפול במפגר במשרד הרווחה. סיפרתי על המזון המקולקל, על הכלים המזוהמים, על המנות. כשדיברתי איתו, הבנתי ממנו משהו על המתרחש שם".
"צוות המעון שמע מראש מגברת קוגן על ביקורות צפויות של הרווחה", מספר עובד לשעבר. "הצוות נדרש להפוך את המעון לצחצח, לתת טיפול טוב יותר לחוסים, העיקר שהביקורת תעבור בשלום".
"בזמנו הגיעו אלינו שיחות אנונימיות בהן דיווחו על המתרחש במקום, אבל כשצוות הפיקוח היה מגיע, הכל נראה כשורה – החוסים נקיים, המוסר מטופח", מספר גורם במשרד הרווחה. "החוסים לא סיפרו דבר, אבל שרה קוגן לא הייתה נותנת לאף אחד להתקרב אליהם מספיק כדי שידברו. מעבר לכן, בזמנו כוח האדם לא איפשר פיקוח אינטנסיבי. אז היו בסך הכל חמישה מפקחים במשרד הרווחה, בעוד שהיום יש 15". (ראה את הכתבה "6600 מפגרים במעונות – ורק 7 מפקחים" משנת 2007- אריה סעדה)

החוסים והעובדים לא זוכרים ביקורים של נציגי אקים במקום, למעט שתי מתנדבות שהיו מגיעות מדי פעם ומחלקות ממתקים. לבקשתו של עו"ד רון לקבל את דוחות הביקורים של עובדי אקים, השיב בכתב יזהר דמארי, מנהל אקים לאפוטרופסות, כי נשמרו דוחות רק משנת 1999 ואילך.
תגובת אקים: "אקים אפוטרופסות אחראית על כ-1,500 חוסים ברחבי הארץ. במסגרת זו אנו דואגים לקיומם של ביקורים שבועיים של המבקרות האישיות הקבועות לכל חוסה, ביקור חודשי של העובד הסוציאלי האזורי וכן ביקור של מנהל העמותה במעון כפעמיים ער שלוש בשנה. בביקורים הללו המבקרים מטעמנו עורכים שיחות אישיות עם החוסים על מנת לוודא שהם מטופלים היטב.
"מעון מקי"ם היה בפיקוח משרד הרווחה וממשלת ישראל. בשעתו לא היה ידוע לנו על התעללויות ומעולם לא קיבלנו דיווחים על התעללויות. כמו כן לא נצפו על גופם של החוסים ו/או בהתנהגותם סימנים של התעללויות. לו היה לנו חשד כלשהו שמתרחשת התעללות במקום, היינו אנו אלה שמגישים את התלונה למשטרה, כפי שעשינו במקרים אחרים כשנודע לנו על חשד להתנהגות פלילית. ברגע שנחשף סיפורו של דודו דהאן ומעון מקי"ם, אנו הראשונים שפנינו למפכ"ל המשטרה בבקשה לחקירה".
רוני מלקאי, דוברת משרד הרווחה מסרה בתגובה: "מקי"ם נחשב בשמך שנים רבות למעון טוב מאוד. המעון הצטיין ברמה אסתטית גבוהה, הדיירים תיפקדו ברמה גבוהה והגיעו להישגים התנהגותיים ולימודיים גבוהים. האגף קיבל מדי פעם דיווחים על אירועים חריגים במעון. המקרים נבדקו לגופם על ידי פקיד הסעד והועברו למשטרה או לגורמי טיפול אחרים. הנהלת המעון הוחלפה לאחר שהתגלו אירועים חריגים, שהתרחשו לפני כ-l0 שנים, ומאז נעשו פעולות רבות לשיקום המקום".

המשטרה נכנסה לתמונה

אחרי שתמר יצחקי עזבה את המעון, היא שמרה על קשר עם עובדת שדיווחה לה על המתרחש במקום. יצחקי העבירה את הדיווחים האלה לפקיד במשרד הרווחה. באחת הפעמים סיפרה לה העובדת כי חוסה הוכתה קשות על ידי סיימון גלסוולקאר והנהלת המעון ביקשה מ-ה' לומר כי הוא היכה אותה.
ה' זוכר היטב את האירוע: "יום אחד ראיתי את סיימון המדריך ואת חברה שלי הולכים לאנשהו. הוא הזמין אותי לבוא איתם. הוא הכניס אותנו למרתף, נעל את הדלת, כיבה את האור והתחיל לדפוק לה מכות – ברגליים, בבטן, בגב. כל הגוף שלה היה סימנים כחולים. אחרי שסיים הוא אמר לי 'תגיד שאתה עשית את זה'".
יצחקי איתרה את משפחת החוסה וביקשה ממנה ליצור קשר עם המעון. במקביל התקשרה לפקיד באגף לטיפול במפגר, ואל המעון נשלחו שילה ספיירו ונעמי ארנן לחקור את האירוע. בשלב הזה גם המשטרה נכנסה לתמונה.
בשנת 2000 הואשם סיימון גלסוולקאר בשלוש עבירות אלימות כלפי חסר ישע ועבירה של הדחה בחקירה. "מתוך חומר הראיות עולה כי ייתכן שלמעון היה אינטרס לטייח את הפרשה", כתבה השופטת זהבה בוסתן. "משהתגלתה, נוח היה יותר אילו התברר כי חניך במעון היכה את החוסה ולא מדריך".
אחת העבירות האחרות בה הואשם גלסוולקאר היא הכאת חוסה מחוץ למעון. כפי שעולה מגזר הדין, החוסה המוכה הגיש תלונה במשטרה שבוע לאחר האירוע, "כיוון שהמנהלת של המעון לא הרשתה לו להתלונן ורק כאשר הגיע מנהל חדש והוא סיפר לו על האירוע הוזמנה המשטרה והוא התלונן".
גלסוולקאר נידון ל-14 חודשי מאסר, מתוכם 8 חודשים בפועל. השבוע אמר לנו: "מעולם לא הרמתי יד, אלא כדי להפריד. החוסים היו מספרים לי על מכות, אבל אני לא ראיתי כאלה. כשעבדתי במקי"ם דיווחתי לשרה קוגן על הנעשה, והיא אמרה לי 'עזוב אותך, זה שטויות'. היו כאלה שקינאו בי, כי חשבו שיקדמו אותי להיות מדריך ראשי, וחיממו את החוסים נגדי. ישבתי בכלא בגלל שאני פראייר, בגלל שלא פתחתי את הפה שלי. אם הייתי מדבר, הרבה אנשים היו נכנסים לכלא. מה שנחשף על מקי"ם הוא רק 20 אחוז שם. שילמתי את המחיר והפרשה הזאת מאחוריי".
ישראל קוגן, בנה של שרה: "כל מה שמספרים על אמא שלי אלה שקרים של עורכי דין. לא היא הכניסה את אלה שלא היו צריכים להיות במעון לשם, אלא משרד הרווחה. היא הייתה אישה מסורה, שעבדה תמורת רווח קטן מבוקר עד לילה ואהבה את החוסים". קוגן אמר כי הוא לא יודע על האלימות במקום וגם לא על הנסיבות בהן הורחקה אמו מהתפקיד. "פעם שיטות החינוך היו שונות", הוסיף. "היום יש שיטות אחרות, ואני לא בטוח שהן יותר טובות, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה".
עו"ד ניר ידיד, בשם מעון מקי"ם: "שרה קוגן ז"ל הקדישה את כל חייה למען הילדים במעון, שפעל תחת פיקוח מלא וצמוד של משרד הרווחה, עד שפרשה מתפקידה מפאת גילה המבוגר. החניכים התקבלו למעון על סמך ועדות האבחון של המשרד ועל פיהן בלבד. כבכל ארגון, ייתכן וגם במעון מקי"ם היה עובד שסרח. אם היה כזה, הוא טופל על ידי הגורמים המתאימים".
ונחזור לרגע לשאלה המטרידה ההיא, האם פרשה כזו יכולה להתקיים מתחת לאפנו גם בימים אלה. "הפיקוח היום הרבה יותר קפדני ומקצועי", אמר גורם במשרד הרווחה. "מנהלי המעונות עובדים עכשיו הכשרה והסמכה, והמדריכים עובדים קורסים של משרד הרווחה. וזה עדיין לא מספיק. אין שום דבר שיבטיח שדברים כאלה לא יקרו בעתיד".

לצפייה במאמר בעיתון "ידיעות אחרונות" הקלק/י על התמונות:



 

קישורים: